|
שנתי הראשונה בהתפתחות אישית 11.1.2009
אני יושבת וחושבת על איך שהייתי לפני כשנה. שנה אחת. בלבד.והתמונה שעולה קצת מטושטשת,לא לגמרי ברורה, אני לא כל כך מזהה את מי שהייתה שם. שנה עברה.
הגעתי לסדנת "אומנות האהבה" בהנחיית מיכל בדצמבר 2007 ,הסדנא הייתה בסמיכות ליום הולדתי ה-33 ואחרי התלבטות קלה החלטתי להירשם. ממש להירשם,לא לחשוב על זה ,לא נראה אולי ולא שום סיפור אחר. פשוט מעשה. אני מוכרחה לציין שלא כל כך ידעתי מה מצפה לי שם או מה זו בכלל סדנא חווייתית,משום שמעולם לא השתתפתי באחת כזאת. אני זוכרת את עצמי מגיעה לשם מפוחדת מהנוכחים,מאוימת קלות,לא אומרת מילה. לאט לאט נפתחתי,דיברתי,רקדתי,חיבקתי,צחקתי.צחקתי. התגעגעתי לקול צחוקי,אני אוהבת לשמוע אותו,אני אוהבת את מה שהוא נותן לי ולסביבתי ורוצה ממנו כמה שיותר.
לא עבר חודש וחצי והשתתפתי ב "סדנת ההצלחה" בהנחייתה הכובשת של מיכל. ועכשיו כשאני מסתכלת במבט לאחור אני ממש יכולה לראות את ההבדל ואת השינוי שחל בזמן הקצר הזה.חודש וחצי. המשתתפים בסדנא זו לא נראו מאיימים,לא חששתי מהם. אפילו דיברתי איתם . יזמתי שיחה. זה לא היה מובן מאליו עבורי. זה היה משהו חדש .
פריצת הדרך הגדולה ביותר והמשמעותית ביותר הגיעה ב"קורס המאמנים". מאד קשה לתאר את התחושה,אפילו ניתן לומר שאין דרך לתאר אותה,כי תחושה חזקה ממילים. הביטחון העצמי שלי,הנוכחות שלי,ההבעה שלי, המימיקה של הפנים שלי,הרגש שלי,יכולת הביטוי שלי,יכולת ההתנסחות בכתב שלי נוכחים בחיי,ואני לא ידעתי בכלל שאני יכולה.לא ידעתי שיש לי יכולת,לא האמנתי בי. וזה כאן וזה נוכח בחיי.וזה מרגש אותי עד כדי חיוך ענק עם דמעה של אושר בזווית העין. הגיע הזמן שאפגוש את ענבל.
הגיע הזמן שאראה אותי. הגיע הזמן שאוהב אותי.הגיע הזמן שאחייך.הגיע הזמן שאצחק. הגיע הזמן שאהיה חופשייה. הגיע הזמן לממש. את עצמי. והזמן הגיע. כמו שזמן אוהב ,בזמן הנכון. בבשלות.ביכולת להכיל את כל השינוי הגדול והמדהים הזה בי. ביכולת לקבל אותו בפתיחות,בחיבוק,באהבה ועם המון המון שמחה.
שנה עברה.חלפה, ועוד יבואו המון שנים מקסימות, עלי לטובה.
אני מסתכלת לאנשים בעיניים.
זה מאפשר לי המון.
אני מביעה רגש בעוצמות שלא ידעתי על קיומן.
זה נותן לי המון.
אני אוהבת את עצמי.
אין דבר נפלא מזה.
אני אוהבת אנשים.הם יפים בעיניי.
אני אנושית.יש בי חום אנושי.
אני מחייכת וצוחקת הרבה.
העולם מחייך אלי בחזרה.
גיליתי שהפנים שלי אלסטיות.יש שרירים בפנים שלא ידעתי על קיומם.
ההוויה שלי שונה.
אני נוכחת,קיימת,יש לי מה לומר ואני אומרת.
איזה כיף לדעת שאני נותנת הרבה ממני והלאה.
השלתי 25 ק"ג ממשקלי.
גיליתי שיש לי צלעות.התגלו לי שתי גומות בצידי החיוך ששכחתי על קיומן.
אני יכולה להתכופף לקשור את הנעליים.אני לובשת מידה 38. יש אפילו שהתקשו לזהותי לאחרונה.
ולא רק בגלל המשקל. משום שהשדר שלי עובר אחרת ומשפיע על כל הווייתי .
אני מאמנת.
אני מתאמנת.
במשחק החיים.
מיכל המדהימה.
תודה לך על כך שאת חלק כל כך משמעותי מהדרך שלי,מהמסע המדהים הזה שאני בעיצומו,ואהיה בו כל חיי. תודה על מרווח האפשרויות שנפתחו בפניי בזכות הדרך האימונית הכול כך מיוחדת שלך.
תודה על כך שאת לא מוותרת לי ובזכות כך יוצאים ממני דברים כל כך טובים ומיוחדים.
תודה על היותך את ועל האהבה הרבה שאת מפזרת לעולם כולו.זה מדהים בעיניי.
תודה על היותך בחיים שלי.
באהבה רבה,בשחוק קל,בחיוך ענק עם שתי גומות מתוקות.
ענבל.
|